לאחרונה הגיעה תקופה שבה לא הייתה לי הרבה עבודה. זה היה חידוש בחיים כל-כך מלאים בשנים עמוסות, והחלטתי לשעשע את עצמי בכתיבה של רומן שהיה מדע בדיוני טהור.

הייתי סופר מקצועי בזמנים הקשים שבין 1930 ל-1950 לא רק בגלל שזו הייתה העבודה שלי, אלא כי רציתי לממן מחקרים יותר רציניים. בימים ההם היו מעט סוכנויות ששפכו הרבה כסף על עובדים עצמאיים. למרות מה שאולי שמעת על ה-"סעד" של רוזוולט, אלו היו שנות מיתון. אדם הצליח או שהוא גווע ברעב. אדם היה מפורסם או בשפל המדרגה. אדם היה צריך לעבוד קשה מאוד או שלא היתה לו עבודה כלל. זו היתה תקופה מאתגרת מאוד לכל מי שחי בה.

שמעתי שאמרו, בתור השמצה, "הוא היה סופר מדע בדיוני", ושמעתי את זה נאמר על רבים. זה גרם לי להבין שמעט אנשים מבינים את התפקיד שהמדע הבדיוני שיחק בחיים של כל אוכלוסיית כדור הארץ.

בדיוק קראתי כמה ספרים מקובלים שמנסים להגדיר "מדע בדיוני" ולעקוב אחרי ההיסטוריה שלו. יש הרבה מומחים בתחום, הרבה דעות סותרות. המדע הבדיוני זוכה לקהל קוראים מאוחד ומסור יותר מכל ז'אנר אחר שקיים. הקוראים המסורים נקראים "מעריצים" ולמילה יש משמעות מיוחדת ומכובדת במדע הבדיוני.

סופרים מקצועיים מעטים, אפילו אלו שעוסקים במדע בדיוני, כתבו על האופי של "מד"ב". הם בדרך-כלל עסוקים מדי בכתיבה עצמה מכדי להרחיב ולפרט על מה שהם כתבו. אבל בנושא הזה יש מומחים רבים בקרב המבקרים והמעריצים, ויש להם הרבה דברים חשובים להגיד.

ובכל זאת, קיימים הרבה רעיונות מוטעים, גם על הז'אנר וגם על הכותבים שלו. אז כשמישהו מצהיר שהוא החליט לכתוב סיפור מדע בדיוני טהור, כדאי שיציין באיזו הגדרה הוא משתמש.

יהיה הכי טוב אם אחזור ליום ב-1938 שבו נכנסתי לראשונה לתחום, היום בו פגשתי את ג'ון וו. קמפבל ג'וניור, יום בשחר המוקדם של תקופה שנקראה מאוחר יותר 'תור הזהב של המדע הבדיוני'. הייתי די בור בתחום, והאמת שהתייחסתי אליו בצורה די חסרת ביטחון. לא הייתי שם מבחירה. זומנתי לבניין הישן ורחב הידיים בשדרה השביעית שבניו-יורק המאובקת, המלוכלכת והישנה, על-ידי האנשים הבכירים ביותר בחברת ההוצאה לאור סטריט אנד סמית – מנהל בשם בלאק, ואחד נוסף בשם פ. אורלין טרמיין. יחד איתי זומן לשם סופר נוסף, ארתור ג'. ברקס. בימים ההם, כשהבכירים בחברת הוצאה לאור – במיוחד אחת ותיקה ויוקרתית כמו סטריט אנד סמית – "הזמינו" סופר לבקר, זה דמה לפקודה להתייצב בפני המלך או לצו בית משפט. הגעת, ישבת שם בצייתנות ודיברת כשדיברו אליך.

ארתור ג' בורקס ואני היינו שנינו סופרים מצליחים בתחומי כתיבה אחרים. לפי הדירוג של א. ב. דיק, שקבע את תעריפי הפרסום עבור חברות ההוצאה לאור, השם של כל אחד מאיתנו על השער של מגזין יטיס את התפוצה לעננים, בדומה לרייטינג הטלוויזיה של ימינו.

הבכירים הגיעו לנקודה מהר. הם התחילו או רכשו לאחרונה מגזין בשם Astounding Science Fiction (מדע בדיוני מדהים). מגזינים נוספים פורסמו על-ידי הוצאות אחרות, אבל סטריט אנד סמית לא היו מרוצים מאחר והמגזין שלהם הכיל בעיקר סיפורים על מכונות. כמוציאים לאור, המנהלים ידעו שצריך אנשים בסיפורים. הם קראו לנו משום שמעבר לדירוג שלנו אצל א.ב. דיק כסופרים, יכולנו לכתוב על אנשים אמיתיים. הם ידעו שאנחנו עסוקים ושיש לנו התחייבויות קודמות. אבל האם נסכים לכתוב מדע בדיוני? אמרנו שנסכים.

הם קראו לג'ון וו. קמפבל ג'וניור, עורך המגזין. הוא מצא את עצמו מסתכל על שני סופרי הרפתקאות, ולמרות שסופרי הרפתקאות הם כנראה האריסטוקרטים של כל התחום וקרוב לוודאי שיש להם קהל נרחב משלהם, הם לא סופרי מדע בדיוני. הוא התנגד. ראשית, גיוס סופרים מפורסמים יהרוס את תקציב הסיפורים שלו בגלל התעריף שלהם למילה. שנית, היו לו רעיונות משלו בקשר למהותו של מדע בדיוני.

קמפבל, ששלט בכל תחום המד"ב כמו צאר עד מותו ב-1971, היה אדם ענק שהתמחה בפיזיקה במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס ובעל תואר במדעים מאוניברסיטת דיוק. הדרך שלו להשיג סיפור היתה לתת לפרופסור או למדען לכתוב אותו ואז לשפץ אותו ולפרסם אותו. אולי זה לא יפה לומר, אבל זה באמת מה שהוא עשה. אפילו הוא, שהיה בעל כשרון בלתי מבוטל כסופר, כתב סיפורים למגזין על מנת למלא את הדפים.

הבכירים היו צריכים לתת הוראה מפורשת לקמפבל לקנות ולפרסם את מה שכתבנו עבורו. הוא יצטרך להכניס אנשים לסיפורים שלו ושמשהו יקרה בהם שלא קשור למכונות.

אני לא יכול לומר כמה סופרים נוספים זומנו. אני לא יודע. למען הצדק הטוב, יכול להיות שבשלב מאוחר יותר קמפבל מצא אותם בעצמו. אבל שלא תקבל את הרושם שקמפבל היה משהו חוץ ממומחה וגאון בזכות עצמו. כל אחד מצוות הסופרים שהוא קיבץ בזמן תור הזהב יגיד לך את זה. קמפבל ידע להקשיב. הוא ידע לשפר דברים. הוא ידע להמציא פיתולי עלילה שהיו יצירות מופת. בהחלט הגיע לו התואר שהוא הרוויח והחזיק בו בתור עורך בכיר והכוח הדומיננטי שהפך את המדע הבדיוני לדבר מכובד כמו שהוא אכן הפך להיות. 'מלחמת הכוכבים', שובר הקופות הגדול ביותר עד היום (שנעקף רק על-ידי סרט ההמשך), לעולם לא היה קורה לולא המדע הבדיוני היה דבר מכובד כמו שקמפבל עשה אותו. מעבר לכך – קמפבל שיחק תפקיד לא קטן בהצעדה של החברה הזאת לעבר עידן החלל.

היית צריך לעבוד עם קמפבל כדי לדעת לאן הוא מנסה להגיע, מה היה הרעיון שלו לגבי הדבר הזה שנקרא "מדע בדיוני". אני לא יכול לצטט אותו; אני רק יכול לספר לך מה הרגשתי שהוא מנסה לעשות. במרוצת הזמן נעשינו חברים. בזמן ארוחות הצהריים במשרד שלו ובבית שלו בסופי שבוע – שם אשתו דוניה שמרה על הסדר – השיחה נסבה תמיד סביב סיפורים, אבל גם סביב מדע. לומר שקמפבל התייחס למדע בדיוני כאל "נבואה" יהיה פישוט יתר של העניין. היו לו רעיונות מאוד ברורים בקשר לזה.