לכן, מאז 1950 המין האנושי התדפק על דלתי. לא משנה היכן גרתי או עד כמה מרוחק היה המקום. מאז שפרסמתי לראשונה ספר^* בנושא, חיי לא היו יותר רק שלי.

אני אוהב לעזור לאחרים, ומחשיב זאת להנאתי הגדולה ביותר בחיים לראות אדם משחרר את עצמו מן הצללים המקדירים את ימיו.

הצללים האלה נראים לו כל-כך סבוכים והם כל-כך מעיקים עליו, עד שכאשר הוא מגלה שהם אכן צללים ושהוא יכול לראות מבעדם, לעבור דרכם ולעמוד שוב באור השמש, הוא מאושר מאוד. ואני חושב שאני מאושר באותה מידה כמוהו.

ראיתי בחיי אומללות רבה אצל בני האדם. כנער צעיר מאוד נדדתי ברחבי אסיה וראיתי את הסבל והאומללות בארצות נחשלות שיש בהן התפוצצות אוכלוסין. ראיתי אנשים שלא אכפת להם ושפוסעים מעל אנשים גוססים ברחובות. ראיתי ילדים שלא היו אלא עור ועצמות לובשי סחבות. ובקרב העוני וההשפלה האלה מצאתי מקומות קדושים שבהם החוכמה היתה רבה אבל היא הוסתרה בקפדנות והופצה רק כאמונה תפלה. מאוחר יותר, באוניברסיטאות של המערב, ראיתי את האדם עם אובססיה לחומריות ועם כל ערמומיותו, ראיתי אותו מסתיר באולמות קודרים את מעט החוכמה שבאמת היתה לו ומונע מהאדם הפשוט והפחות מיוחס גישה אליה. עברתי מלחמה נוראה וראיתי את הזוועות והכאב שלה שאף מילה של הגינות או הומאניות לא הביאה להקלתם. חיי לא היו חיי פרישות, ואני בז לאיש החכם שלא חווה את החיים ולמלומד שמסרב לשתף אחרים.

אנשים רבים היו חכמים ממני, אבל רק מעטים עברו את אותה כברת דרך ארוכה.

ראיתי את החיים מראש פסגתם ועד לתחתית ומהתחתית למעלה. אני יודע איך הדברים נראים משני הכיוונים. ואני יודע שיש חוכמה ושיש תקווה.

כשאני עיוור עקב פציעה בעצבי הראייה ונכה עקב פציעות גופניות בירך ובגב בסוף מלחמת-העולם השנייה, ניצבתי אל מול עתיד אשר כמעט לא קיים. בתיק השירות שלי נכתב "לקצין זה אין נטיות נוירוטיות או פסיכוטיות משום סוג", אבל כתוב גם "נכה לצמיתות מבחינה פיזית". וכך באה מכה נוספת – ננטשתי על-ידי המשפחה והחברים כנכה חסר תקנה כביכול וכנטל צפוי עבורם למשך כל שארית חיי. למרות זאת החזרתי לעצמי את כשירותי ואת כוחי בתוך פחות משנתיים כשאני משתמש רק במה שידעתי ובמה שיכולתי להסיק בקשר לאדם ולקשר שלו אל העולם. לא היה לי אף אחד שיעזור לי; את הידע שהייתי זקוק לו נאלצתי לגלות בעצמי. וזה לא פשוט ללמוד כשאתה לא יכול לראות. התרגלתי לשמוע שאומרים לי שזה בלתי אפשרי לחלוטין, שלא קיימת שום דרך, שום תקווה. למרות זאת חזרתי לראות שוב וללכת שוב ובניתי חיים חדשים לגמרי. אלה חיים מאושרים, חיים מלאי פעילות, ואני מקווה שהם בעלי תועלת. רגעי העצב היחידים שלי הם הרגעים שבהם אנשים דוגמאטיים אומרים לאחרים שהכול רע ושאין שום דרך שמובילה לשום מקום, שאין בשום מקום תקווה, שום דבר מלבד עצבות וחדגוניות ושיממון ושכל מאמץ לעזור לאחרים הוא כוזב. אני יודע שזה לא נכון.

אם כן, הפילוסופיה שלי היא שהאדם צריך לשתף אחרים בחוכמה שיש לו, שהוא צריך לעזור לאחרים לעזור לעצמם ושהוא צריך להמשיך להתקדם למרות הקשיים, כי תמיד תהיה רגיעה באופק. אדם גם צריך להתעלם מקריאות הבוז של האינטלקטואל האנוכי שצועק "אל תחשוף את התעלומה. שמור את כולה לעצמנו. האנשים לא יכולים להבין".

אבל מאחר שמעולם לא ראיתי שום תועלת בחוכמה שאדם שומר לעצמו, ומאחר שאני אוהב לראות את האחרים מאושרים, ומאחר שאני מוצא שרובו המכריע של הציבור יכול להבין ואכן מבין, אני אמשיך לכתוב ולעבוד וללמד כל עוד אני קיים.

כי אני לא מכיר אדם שיש לו מונופול על החוכמה של העולם הזה. היא שייכת לאלה שיכולים להשתמש בה כדי לעזור לעצמם ולאחרים.

אם הדברים היו ידועים ומובנים מעט טוב יותר, היינו כולנו יכולים לנהל חיים מאושרים יותר.

ויש דרך לדעת אותם ויש דרך אל החופש.

הישן חייב לפנות את מקומו לחדש, השקר חייב להיחשף על-ידי האמת, והאמת, למרות שהיא מותקפת, תמיד מנצחת בסופו של דבר.

*'דיאנטיקה: המדע המודרני של בריאות הנפש', פורסם במאי 1950.